גם לנשמה מגיע אוכל כי אפשר לחיות בצורה - לפרשת וישלח 

פרשת וישלח
השבוע נקרא פרשה מרתקת ביותר, עמוסה בפעולה. המאורעות המתוארים בפרקיה, רוויי מתח ומתחוללים בקצב מהיר ונחרץ.
בתחילתה, אנו פוגשים ביעקב, השב לארץ אחרי עשרים שנות שהות בחו"ל. הוא מתקרב אל גבולה עם משפחתו הענפה ורכושו הרב. אולם, החרדה ממלאה את לבו ולא החדווה. יעקב ידע, כי עשיו עדיין זועם. חלום הנקמה על הברכות, שנלקחו ממנו בערמה, טרם נגוז. הוא הניח, שעשיו, ללא ספק, "מחכה לו", אי שם ליד הגבול, כדי "לסגור חשבון". ויעקב חשש, חשש מאוד מפני תוצאותיו של העימות בין שניהם. עימות, הקרב והולך, ושהשלכותיו הרוחניות והמעשיות עלולות להיות הרות אסון.
ואם לא די במתח הנפשי שבו היה שרוי, נחתה עליו ערב הפגישה טראומה נוספת. הוא הותקף על ידי איש מסתורי, שהתנפל עליו פתאום בחשכת הליל.
ועוד בפרשה: תיאור מעשה חטיפה ואונס של בת יעקב; החזקתה כבת ערובה; ניהול מו"מ עם החוטפים ושחרור אלים בסופו. שחרור, שהושג הודות לפעולה צבאית מהירה, תוך הונאת החוטפים ושפך דם רב. זהו סיפור קדום, התפור ממש לפי אמות המידה של המאה ה-20. בסופו מתגלה ויכוח בין יעקב לבין בניו "מיחידת החילוץ" - שמעון ולוי - על מוסר הלחימה על ההצדקה שבהיקף הפעולה (שם פרק לד).
אלו בעיקר הם תכני פרשתנו
הנחייה, לשעה ולדורות
"רבנו הקדוש" - זה כינויו של נשיא ישראל, רבי יהודה הנשיא, מחבר שישה סדרי המשנה, המקיפים את כל דיני התורה כולה! כלום יש לנו מוסג בגאותו, בגדלותו, בזיכרונו המדהים? הן כל התורה הייתה אצורה במוחו הקדוש!
על אחת כמה וכמה, ידע של פרשה ב...חומש! ומכל שכן, פרשה שחזר עליה בכל פעם, ושינן אותה שוב ושוב. ובכל זאת....
המדרש (ב"ר פרשה עח טו) מספר, שבכל פעם שרבנו הקדוש פנה לקיים מגע עם השלטון הזר, היה מעיין מחדש בפרשת פגישת יעקב ועשיו, פרשת השבוע. ופעם לא עיין בה - ונכשל באחד מלקחיה. וההפסד היה גורף, איבד כל מה שהיה עימו.
מדוע הוצרך לעיין בכל פעם מחדש, להפיק את אותם לקחים. האם לא די היה בידיעות של הפעמים הקודמות, ובזיכרון האפסולוטי שלו?
עובדה, לא היה די בכך. אך מדוע?
והתשובה: כי פרשה זו מורה לנו לנהוג כנגד הנטייה הטבעית שלנו, כנגד הרגשות הבסיסים המפעמים בנו.
נדגים את הדבר בסיפור אודות רבנו הקדוש.
בימיו, היה אנטונינוס הנציב הרמאי בארץ ישראל. הוא העריך את רבנו הקדוש, והעריץ אותו. היה משמשו כמשרת. מוזג לו את הכוס, מגיש לו את האוכל. כשביקש רבנו הקדוש לעלות על יצועו - והמיטה הייתה גבוהה - השתטח לארץ, כדי שרבנו הקדוש יעלה על גבו! סירב רבנו הקדוש, והוא קרא: "הלואי ואזכה להיות הדום לרגליך לעולם הבא".
הוא הורה לחפור מנהרה מארמונו לביתו של רבנו הקדוש, והיה מתגנב בכל יום, ללמוד מפיו תורה. לבסוף מל עצמו, והתגייר!
הוא הכיר את גדלותם וקדושתם של רבנו הקדוש ותלמידיו: "יודעני בכם" אמר, בעקבות מעשה שהיה, "שהקטן שבכם - מחייה מתים!" (ע"ז י' ע"ב).
כל זה - הקדמה: ועתה לסיפור: רבנו הקדוש אמר לתלמידו, רבי אפס, "כתוב בשמי אגרת לאדוננו המלך אנטונינוס". כתב רבי אפס: "מיהודה הנשיא לאדונו המלך אנטונינוס". הראה את האיגרת לרבו הקדוש.
קרע רבנו הקדוש את האיגרת, ואמר לו, כתוב כך: מעבדך יהודה, לאדוננו המלך אנטונינוס".
אמר לו רבי אפס: "רבי, מפני מה אתה מבזה על כבודך"?
השיב: "כלום טוב אני מסבי זקני? כלום לא כך אמר לעשיו: כה אמר עבדיך יעקב..." (בראשית רבה עה ה).
נכון, אנטונינוס מוקיר אותי, הוא מעריץ שלי, תלמיד נאמן. כל שאיפתו היא לזכות להיות הדום לרגלי לעולם הבא. אבל עלי לעיין בפרשת "וישלח" ולראות שעלי להתכופף - כנגד רצוני, והכרתי, ורגשותי - כי רק כך אשיג את מבוקשי. - כי כך מורה התורה!
יעקב אבינו מעוטר במחנות מלאכים מימין ומשמאל. וכל מלאך הוא בגודל של שליש העולם (ב"ר סח יב) ובידם כוח להכות את עשיו וחיילותיו. אבל הוא מתכופף, שלוח דורון, מתחנן בתפילה, מכין דרכי נסיגה.
מצוייד הוא בהבטחת הבורא יתברך לשמירה, ואינו צועד לקראת התנגשות גלויה מתוקף ההבטחה.
כדי להורות את הדרך לדורות.
הוא מתכנן גם מלחמה - אך באפן נסתר, כאמצעי אחרון. לבושים היו בגדי לבן, בגדי שלום, אומר המדרש (קהלת רבה ט כח) ובקפליהם מוסתרות החרבות.
הבה נחשוב: אם היינו צודקים, כיעקב אבינו. ולרשותנו מלאכים, כפי שעמדו ליעקב אבינו. ואנשינו גיבורים כבני יעקב, ששניים מהם גברו על שכם (לד כה), ויהודה לבדו איים להחריב את כל מצרים. האם היינו מתבטאים כיעקב אבינו: "עבדיך יעקב, אדוני עשיו, כי ראיתי פניך כראות פני אלוקים?!" האם היינו שולחים לו דורון, ואיזה דורון!
הוא אשר אמרנו: זה אמנם מנוגד לרגש, לנטייה הטבעית "להראות להם", להפגין "קומה זקופה" לנהוג בגאון ובהדר. בכבוד עצמי רב.
אבל זו ההנחיה שבתורה. והיא הערובה להצלחה.
נקודה למחשבה, על הימים ההם והזמן הזה.
וכדרכנו מהמישור הלאומי למישור האישי, הבין אישי. שלמה המלך החכם מכל אדם כתב במשלי (כה טו) "באורך אפיים יפותה קצין, ולשון רכה תשבר גרם". בכל סכסוך, הן בקהילה, הן במקום העבודה. הן בין שכנים והן במשפחה. גם אם אתה הצודק, ובידך לכפות את רצונך - הצודק! - לכופף ולנצח. נסה תחילה את הדורון, ותראה שתחולל נפלאות.....!!!

בגלל פכים קטנים
יעקב אבינו, "הבחיר שבאבות" כדברי חז"ל (ב"ר עו א), האדם המושלם, "יעקב איש תם - גבר שלים". ששהה עשרים שנה בבית לבן הארמי, בסביבה של כחש ותרפים, ושלמותו לא נפגעה בכי הוא זה. "עם לבן גרתי - ותרי"ג מצוות שמרתי". בנה את ביתו עם האמהות הקדושות ויסד את שבטי י-ה, והוא חוזר אל הארץ המובטחת בציווי הקב"ה: "שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך, ואהיה עימך".
הוא מגיע אל מעבר יבוק, מעביר את בני משפחתו ורכושו, ונזכר ששכח פכים קטנים. שב על עקבותיו וחצה את הנחל, ולפתע, באפילה, התנפלה עליו דמות איתנים. מלאך נורא, שרו של עשיו. התחילה התגוששות לחים ולמוות. אדם כנגד מלאך, מלאך חבלה. מה סיכוייו?
רגע אחד: מי כנגד מי?! האדם - הוא יעקב הצדיק, מרכבה לשכינה, מובטח בהגנתו של הבורא, גדוש במצוות ומוכתר בקדושה. והמלאך - הוא סמא"ל ראש השטנים, מקור הטומאה וההשחתה! מה הם סכוייו של המלאך הרע אל מול יעקב אבינו?
אבל לשרו של עשיו יש טענה, מקום להיטפל לבחיר שבאבות: הוא נטל את הברכות במרמה. אמנם נכון שהן הגיעו לו, כי עשיו מכר לו את בכורתו. אמנם נכון שאמו הכריחה אותו לקבלן. אמנם נכון הוא שסובבו זאת מן השמים. אבל בכל זאת - טענה.
מצחיק. ראו נא מי הטוען: שרו של עשיו!... עשיו שידיו מגואלות בדם נקיים, "ויבוא עשיו מן השדה והוא עייף - כדכתיב עייפה נפשי להורגים" (רש"י כה כט). עשיו שכפר בעיקר ובתחית המתים, הפריד בין נשים לבעליהן והגדיל עברות עד לשמיים (ב"ב טז ע"ב) שרו הוא "התובע" של יעקב אבינו?!
משל למה הדבר דומה: פעם הייתה שנת בצורת, והנהרות יבשו. התאספו החיות ל"עצרת התעוררות", לחשבון נפש נוקב, לדעת בגלל מי הם נענשות. החליטו, שכל חיה תבוא ותתוודה על עוונותיה.
בא הזאב ואמר: "ראיתי ילדה קטנה קוטפת פרחים ביער, וטרפתי אותה". אמרו: "אין זו עבירה. דרכו של הזאב לטרוף, כך בראו הבורא".
בא הנמר ואמר: "ראיתי אדם ביער, והרגתיו". אמרו לו: "מצווה עשית, האדם הוא אויב, והבא להורגך השכם להורגו".
בא הפיל ואמר: "רוח תזזית נכנסה בי, שעטתי לתוך כפר של ילידים והחרבתיו. רמסתי הכול ברגלי".
אמרו: "גם פיל צריך להתבדר. אין זו עבירה".
בא שה קטן ואמר במבוכה: "רעב הייתי, וראיתי בקתה נמוכה, מכוסה בגג של קש. תלשתי מעט ואכלתי".
נענו כולם ואמרו: "אהה גילינו את האשם! בגללך כולנו סובלים!" ומיד התנפלו עליו האריה והזאב והנמר וקרעוהו לגזרים.....
דרך אגב, אבל רק דרך אגב, הם גם נהנו מבשרו. אבל זהו דבר צדדי....
כן, זה היה מצחיק, אילו זה לא היה עצוב. כל העולם נגדנו, כי אנו מדכאים את הפלשתינאים המסכנים. האנגלים הצדיקים (המדכאים את אירלנד), האמריקאים (שהשמידו את האינדיאנים), הרוסים (עיין ערך ליטא, לטביה, אסטוניה), הסינים (שכבשו את טיבט), הספרדים (המדכאים את הבסקים) - כולם מצאו את האשם..
אבל יש דוגמא יותר קרובה: כל מחזה רדוד זוכה לתקציבים של מאות אלפי שקלים. כל סרט "מקורי" שהנפש סולדת מתוכנו, זוכה לעידוד ממשלתי נדיב. אגודות ספורט, מועדונים, ארגונים שונים ומשונים כולם מתוקצבים ביד רחבה. והנה מגיעים ל"כבשת הרש", לתקציב הישיבות, שהוא פסיק ביחס לכל התקציבים, ומקהלה מתוזמנת פוצחת בהתראה מפני הסחטנות החרדית...
הם, מלאו חביות גדושות. אבל ליעקב נטפלו בגלל... פכים קטנים...
אבל יש דוגמא קרובה עוד יותר. עד שאנו מתמרמרים על האופן בו מחולקת עוגת התקציב הלאומי. עד שאנו אומרים: מילא, תקציב הביטחון והבריאות. אבל מדוע אין שוויון בתקציב התרבות? שינתן לתרבות התורנית השורשית, כפי שניתן בנדיבות לתרבות ההבל והבידור הקלוקל.
אבל עד שאנו קובלים על כך, נפנה את המבט אלינו ונהיה כנים עם עצמנו: איך מתחלקת עוגת התקציב המשפחתי? מילא, הוצאות אוכל ביגוד משכנתא שכר דירה, חשמל גז וטלפון. אבל מהיתרה, כמה מתבזבז על מותרות וכמה מופנה לצדקה ולחסד, למוסדות תורה ולזיכוי הרבים, המשוועים לתמיכה וכורעים תחת הנטל?
ומבחינת חלוקת משאבי הזמן, כמה מופנה לבטלה, וכמה ללימוד תורה?....
ורבותינו השמיעו שהא בהא תליא, ומעגלים מעגלים הם: כאשר אנו מקפחים את חלקו של "יעקב" בחיינו, מקפח הציבור הכללי את חלקו של "יעקב" בו, והאומות מקפחות את חלקו של יעקב בתוכן. יתקן כל אחד בתחומו, בחייו.......
הקוזק הנגזל
הגמרא ע"ז (כ"ה ע"ב) מספרת סיפור, והסיפור מזכיר סיפור נוסף, ושניהם מזכירים מציאות עגומה...
הגמרא מורה לנו שההולך בדרך ופגעו בו לסטים הרוצים לארח לו לחברה ושואלים אותו מה מגמת פניו, "ירחיב להם את הדרך" (כלומר, יספר להם שרצונו להגיע רחוק יותר, ואז יתכננו להתנפל עליו בסוף המסע, ובהגיע למחוז חפצו יפרוש מהם בלא שיספיקו להרע לו), כדרך שעשה יעקב אבינו לעשיו הרשע, דכתיב: "עד אבוא אל אדוני שעירה" (בראשית ל"ג יד) - וכתיב: "ויעקב נסע סוכותה", ועשיו חיכה לו בשעיר...
וסיפרה הגמרא: רב מנשה הלך בדרך לבית תורתא, ופגעה בו חבורת גנבים. שאלוהו: "להיכן אתה הולך?" הרחיב להם את הדרך, ואמר: "לפומבדיתא". תכננו להתנפל עליו בסמוך לפומבדיתא. כשהגיע לבית תורתא, נפרד מהם לשלום.
שאלו: "ממי למדת טכסיס זה?"
אמר להם: "מרבי, רב יהודה".
קראו: "הה, ממנו למדת לרמות כך!"....
מדהים! הם נטפלים לעובר אורח, לרב נכבד, כדי לעשוק ולשדוד. וכשהוא נחלץ ממזימתם ומפר את עצתם - נעשים הם ליפי נפש, ומוקיעים את הנהגתו...
וזה מזכיר את הסיפור הנודע באותו כפרי חסר פרנסה, שאמר לאשתו: "אלך לעיר הגדולה, אולי אמצא עבודה ואחסוך מעט מעות". מצא עבודה כשוליה של אופה. מצא שם לחם לאכול ומעון מוסק וחם, למד את המקצוע וחסך סכום נאה. ככלות הזמן נפרד ממעבידו לשלום, נטל את סכום הכסף ושם פעמיו אל כפרו. סכום זה יספיק לפרוע את כל החובות, ואף לפתוח מאפיה קטנה שתפרנסנו בכבוד.
הרהוריו נקטעו בפקודה חדה: "עצור"!
מהחורשה בצד הדרך הגיח שודד ובידו רובה: "הכסף, או החיים!".
אין מתווכחים עם רובה טעון, וכל אשר לו ייתן אדם בעד נפשו. רק בקשה אחת הייתה בפיו: "ראה, סכום זה חסכתי במשך שנתיים בהם לא הייתי בבית. אשתי רעבה ללחם, ואני עבדתי בפרך. אם אופיע ללא הכסף, תחשוד בי אשתי כי התהוללתי בעיר בעוד היא נמקה ברעב. קח את הכסף אבל עשה עימי חסד: אני אפשוט את מעילי, הנה כך, ואתלה אותו על הענף, כך... ועכשיו, תירא נא כדור במעיל, כדי שתאמין לסיפורי, ותדע שאומנם נשדדתי...
הסכים השודד וירה למעיל.
"עוד כדור", ביקש האיש.
ירה השודד.
"ועכשיו תחורר את הכובע", ביקש, ותלהו על עץ.
כיוון השודד, וירה.
"עוד כדור" ביקש.
"מצטער" ענה השודד, "התחמושת אזלה".
"אם כך", צהל הנשדד, "אינני פוחד ממך עוד!"...
התנפל על השודד, חבט בו באגרופיו, הפילו ארצה, ונטל את צרור כספו.
בצעד קל התרחק מן המקום, ושמע את השודד קורא אחריו בחרון אין אונים: "גזלן, ליסטים! לא זאת בלבד שהפלאת בי את מכותיך עוד לקחתך את כספי!"...
אכן, זו דרכם של הליסטים מאז ומעולם. הנה, עשיו מכר את בכורתו בנזיד עדשים, בזה את הבכורה ולא החשיבה. עוד לעג ליעקב, הקונה בכורה ערטילאית במחיר עדשים אדומים, טעימים ומשביעים.... קרא האב לעשיו בתור הבן הבכור, וביקש להנחיל לו ברכותיו. האם יגלה עשיו שאין הברכות מגיעות לו עוד? מכר את בכורתו? לא, ודאי שלא! אבל כשיעקב בא במקומו ונוטל את הברכות המגיעות לו כדין, זועק הוא זעקה גדולה: הוי, רמאות כפולה - גם את הבכורה לקח, וגם את הברכות...
וכלפי מה הדברים אמורים? מאמינים אנו באמונה שלימה, שהברכה שורה בעסקנו

יעקב אבינו מול שכם
יעקב אבינו שב מחרן כעבור עשרים שנות גלות מתישה בבית לבן: "הייתי ביום אכלנו חרב, וקרח בלילה, ותידד שנתי מעיני", עשרים שנות עבודה בנאמנות ובמסירות שלא יתוארו. ועם זאת, עשרים שנות עמידה על המשמר מבחינה רוחנית כנגד לבן הארמי המבקש לעקור את הכול, וכנגד אליליו ותרפיו. והוא מצליח להישאר בטהרתו וקדושתו ברום המעלה: "עם לבן גרתי, ותרי"ג מצוות שמרתי. בציווי נבואי יורד הוא מהרי חרן, עם נשיו ואחד עשר ילדיו, שבטי יה, ועדיין לפניו עימת גורלי עם עשיו אחיו, לחיים ולמוות. עם שרו של עשיו, ועם עשיו עצמו. גם אותו הוא עובר בשלום - "ויבוא יעקב שלם", ודרשו חז"ל: שלם בגופו, שלם בממונו, שלם בתורתו.
כך מגיע הוא למישור אשר לפני שכם, וקונה חלקת שדה כדי להקים בה את אהליו וגדרות מקנהו באין מפריע.
מה עליו לעשות עתה? כלום לא הגיע העת למנוחה מכל הצרות, המתחים, התעמתויות? ואין הכוונה לחיי רגיעה מתמשכים - לא, שהרי שנינו כי " צדיקים אין להם מנוחה", והולכים הם מחיל אל חיל, מפעילות לפעילות. אבל כמה ימי חופשה מגיעים לו, הלא כן?
מגיעים, ודאי שמגיעים. אבל יעקב אבינו, מה עשה? "ויחן את פני העיר" (לג יח). ומפרשת הגמרא (שבת ל"ג ע"ב) שתיקן להם מטבע, ושווקים, ומרחצאות. מיד עם בואו שאל מה ניתן לעשות עבור בני המקום, במה אפשר לעזור, לסייע, לזכות את הרבים!
בעל ה"כתנות אור" מפרש : מטבע תיקן להם, שהיו להם מטבעות ועליהן דמות עבודה זרה, ותיקן להם שיכתבו שם המלך על המטבעות. כך הצילם מעבודה זרה. ושווקים תיקן להם, לעטרם בפירות, כדי להינות בהם ולהודות עליהם לבורא יתברך בברכות תחילה וסוף. ומרחצאות תיקן להם, לשמירה על טהרת המשפחה. ע"כ דבריו.
וגאון עוזנו מרן החיד"א (בספרו פתח עניים על מסכת שבת) תמהה על דבריו, שהרי כל אלו הדברים לא היו שייכים כלל באנשי שכם. מה הועיל בכך שהעבודה זרה אינה חקוקה על מטבעותיהם, אם עבדו עבודה זרה בפועל והשתחוו לפסלים ממש! ומה הועיל אם השווקים הוצפו בפירות לרוב, אם אין אנשי שכם מכירים בבוראם ואינם מודים לו על שפעו המבורך? ונשותיהם כלום שמרו הן דיני טהרת המשפחה? פליאה נשגבה.
ותירץ תרוץ נפלא: לא לאנשי שכם דאג יעקב אבינו, אלא לאנשי בני ביתו ולמשפחתו, לילדיו דאג! אנשי שכם עובדים עבודה זרה - עניינם הוא. אבל המטבע שלהם תתגלגל גם לידי ילדיו - והם עלולים חלילה לסחור במטבע שיש עליה צלם עבודה זרה! ילדיו יקנו בשווקים, רוצה הוא שיתוודע לשפע הברכה, יהנו ויודו לבוראם. וכשמבני ביתו מבקשים לשמור על טהרת המשפחה, שימצאו מקווה טהרה. על כן נכנס יעקב אבינו בעבי הקורה, ושכנע את הרשויות שיהיה זה לכבוד לתפארת לחקוק במטבעות את שמו של המלך, ולא את צלם השיקוצים. ויהיה זה נאה לעטר את השווקים בפירות מזנים שונים, וראוי לבנות מרחצאות לנקיות שהיא סיבת הבריאות, והכשיר את המרחצאות למקווה טהרה על כל דקדוקיה....
כמה אקטואליים הם דבריו של החיד"א: לדאבוננו הרב ולעוגמת נפשנו, מצויים אנו כיום במצבו של יעקב אבינו ובמשפחתו בחלקת השדה מול שכם. חלק גדול מהעם מתנכר למורשתו - אך אבוי, למעשיהם ולמחדליהם השלכה ישירה עלינו ועל בנינו ועל דורותינו! אם יתירו לרשום כל "גיור" רפורמי כ"יהודי" ו"יגיירו" על סמך הצהרה נבובה, גיור שאין לו כל תוקף על פי ההלכה, כיצד יוכלו בנינו להינשא בדור הבא? לך תדע מי הוא מי! אם יפתחו בתי עסק בשבת, לא רק בצביון השבת בחוצותינו יפגעו, דבר חשוב כשלעצמו. אלא שקרוב היום בו ינעלו הדלתות בפני יהודי דתי להעסקתו. יש לכך איפה השלכה ישירה עלינו ועל עתידנו!


כל אחד - דירה אחת
הסיפור המרתק הנפרש לעיננו בפרשיות שאנו קוראים בשבועות אלו, מדהים בפרטיו המאלפים. מרתק לעיין בתהליכים ובתרחישים השונים שיצרו את המשפחה המופתית והמדהימה של יעקב, נשותיו ובניהם, המשפחה שתיהפך לסמל לאומי לדורי דורות - משפחת עם ישראל.
אכן, יעקב אבינו מעקב אחר סיפור המבע המייגע שעבר יעקב בבניית ביתו ומשפחתו מחייב אותנו לעצור ולחשוב, האם אין זה נכון יותר שכל אחד יבנה את חייו ואת ביתו בעשר אצבעותיו לבדו, לעצמו, ורק לעצמו - ולמשפחתו?
יעקב ממלא ביטנו בש"ס ובפוסקים, הוא גולה למקום תורה בתהליך הידוע והמוכר של תלמיד ישיבה בבית שם ועבר, אינו פוסח על השלבים, והכל - בכמות הנדרשת. הוא מחמיר על עצמו בשהות בלתי מקובלת של ארבע עשרה שנים תמימות, אותן הוא מקדיש אך ורק לתורה, כבחור מתמיד ושקדן השקוע בעולמה של תורה, הוא אינו יוצא מפתחה של הישיבה בכל פרק זמן זה, ואדרבה, בדרגות עצומות שאינן יכולות להיות מוכרות לנו, אינו ישן בשכיבה בכל אותן שנים קדושות.
נקל לשער, שאביו הגדול - יצחק, המריצו ועודדו לדרך התורה ולדבקות בה. יצחק, ידע בודאי את גודל המשימה של בנו ממשיכו, ולבטח גם הבין כי "אין להוציא אותו חס ושלום מהלימוד", יצחק ידע כי בנו עתיד להיות גדול הדור בכל הבחינות והמובנים, כולו דבק בה'. נראה שהיה ברור אף ליצחק וליעקב כי כרגע יש להתמקד אך ורק בעלייה הרוחנית לשמה ותו לא, אין מקום לדאגה כלל.
וכאשר מגיע היום שבו יש לצאת למצוא את השידוך המתאים עבור הבחור, גדול הדור הבא, בוודאי יצאו ובאו השדכנים, אצו רצו בבית יצחק. לנסות ולשדך כלה לבן היורש - זה, שגם את הברכות קיבל וגם את המורשת הרוחנית של האב הדגול.
וזאת עלינו לזכור, כי יצחק, לבד מהיותו גדול הדור, היה גם משועי ארץ - עשיר מופלג, הן מצד הירושה שקיבל מאביו והן מצד עושרו העצמי, כי שדותיו התברכו מאוד, ומענקים שונים הוסיף וקיבל בימי חייו, מקנה רב ורכוש עצום.
אפשר לומר שיעקב בהחלט היה "מסודר", אבא עשיר מופלג וגדול הדור, והוא עצמו הבן, ממשיך דרכו היורש, הצדיק, התלמיד חכם, המתמיד, בעל המידות המושלמות, והחן הקורן, מה יותר טוב מכך?
אך ראו איזה פלא, הנה יצחק ורבקה הורי הבחור המועמד, קוראים לו ומשלחים אותו לחפש לו אשה בארץ אחרת וזרה, הם משלחים אותו - ללא כלום, בעירום ובחוסר כל אל הבלתי נודע, וכמו שכתב הרשר"ה: "רבים תמהו על יצחק שהיה עשיר מפלג, הן מחמת ירושה והן מחמת הברכה שרכש בידיו מה ראה הוא לשלוח כך את בנו במקלו בחוסר כל".
לא ממש בלא כלום, יש דבר אחד שהם מציידם אותו - בברכה "ואל ש-ד-י יברך אותך ויפרך וירבך והיית לקהל עמים".
ומבאר הרש"ר: "אל תקח בידך מאומה אלא ה' ילווך בדרכך, אף הוא יברך אותך, יספק בידך את האמצעים להקים בית, ייתן לך את הכוח להוליד בנים ולחנכם ברוחך למען תתרבה בהם". - בשנות בחרותו לא חשב יעקב לרגע על טרדות החיים והמשפחה העתידים לבוא עליו, כולו היה שקוע בתורה, הוא גם לא דאג שמא לא יקבל דירה או חצי דירה עבור לימודו, הוא גם לא חשב היכן יקבל את הדירה, באיזה עיר, באיזו שכונה, איזה צד ייתן יותר, מי ייתן את הרהוט, מוצרי החשמל, מי ישלם את החתונה, הצלם, התזמורת, איזה מתנות יקבל מהאורחים, הוא ידע היטב כי אין לו, וגם לא יקבל מאומה, הוא למד תורה לשמה בכל הבחינות ומכל ההיבטים, לא לשם שידוך טוב ולא לנדוניה גבוהה אלא אך ורק לשם מצוות לימוד תורה ודביקות בה'.
לבדו, ובעשר אצבעותיו בנה יעקב את ביתו ומשפחתו הוא עבד ושילם משכנתא במשך ארבע עשרה שנה, לא עבור דירתו, אלא עבור הזכות המינימאלית לישא אשה את רחל. הוא נתן והעניק בעד נישואיו את כל מה שיש בו, לילה ויום קיץ וחורף. מסתבר שלא נפגעה דרגתו הרוחנית והתמדתו בלימוד התורה מכך, ולא נפגמה אומנותו ודביקותו, אף לא נצפה חיסרון בשלמותו האנושית הייחודית. שבע שנים נוספות הוא משלם משכנתא כדי לבנות בית לאחר הנישואין, הוא מגדל את בניו לדרך התורה והיראה ומכשירם לכהן כשנים עשר שבטי י-ה, כל זאת בתוך הסביבה הקלוקלת שבה חי ובשכנותו של חמיו הרמאי ופסיליו.
מדוע, ומה הגיון יש בזה שאדם אחד יבנה עשר בתים ועשר משפחות? כיצד נכנסה וחדרה לחיינו המוסכמה הבלתי מוסכמת שהכנסת צאצאים לחופה חייבת להיות מלווה בכניסה לחובות והתחייבויות בלתי הגיוניות? הרי בסופו של דבר הנטל נופל על אגודות הצדקה למיניהם העושות מלאכתם באמונה כדוגמת: "קופת העיר", "חסדי נעמי" .....! אולם הפניות רק הולכות וגוברות! האם יש דרך לצאת ממעגל הקסמים המעוות לכאורה שמחייב כל אדם להתחייב מעל כל סבירות פרופורציונית? האם לא הגיוני יותר שכל אחד יבנה לעצמו את ביתו וידאג לעצמו ואך ורק לבית אחד ולמשפחה אחת?
ומעבר לכל, כאשר אדם בונה את ביתו, אחריותו גדולה ומיוחדת. בתחושת פטריוטיות וגאווה עצמית הוא שומר מכל משמר על כל מה שבנה והקים, הוא יודע להעריך כראוי את היצירה לכל פרטיה וגווניה.
טעות היא לחשוב שילד המקבל את הכל על מגש של כסף, יעריך ויוקיר את הנתינה. אדרבה, מבחינה חינוכית ההגשה בפניו - ללא כל מאמץ מצידו, מקלקלת את מידותיו ומרגילה אותו לדרך שבוודאי לא תחזיק מעמד לאורך זמן. בהכרח הוא יאלץ להתמודד באחת עם משבר העבודה העצמית, או אז יתכן כי יתמלא בכעס על הסביבה כולה ולעיתים גם על משפחתו: היאך וכיצד אינם מסייעים לו, כאשר היה מורגל בעבר.
"יעקב ראש המשפחה, העובד ועוסק במלאכתו, המושפע בדאגתו ומבורך בבני משפחתו... הנה חזר עתה כראש משפחה עצמאי, אך לשם כך היה עליו להיאבק ולהילחם בעמל של עשרים שנה, למרות שכבר קיבל את הברכה והבכורה." (הרש"ר)
"מעשה אבות סימן לבנים"....


? בפרשת השבוע קוראים אנו את מעשי שמעון ולוי בני יעקב, לאחר שתושבי שכם מלו את עצמם "ויהי
ביום השלישי בהיותם כואבים ויקחו בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו ויבואו על העיר בטח ויהרגו כל זכר" (לד כ"ה)
שואל הרלב"ג לכאורה יש להבין , כיצד הצליח שמעון ולוי לבדם להרוג תושבי עיר שלימה? ועוד קשה מהו "ויבאו על העיר בטח"? וצ"ל ששמעון ולוי הגיעו במסווה של רופאים, שבאו לרפא כל זכר שנימול, ובהיות שמעון ולוי לבדם עם הנימול, הרגו לאחר שהוציאו מהחדר כל אשה וטף. וביציאתם מהחדר היו מסבירים לבאי הבית, שהנימול חייב להיות במנוחה כשהוא לבדו ואין לאיש להיכנס ולהפריע לחדר החולה בזמן הקרוב. בצורה כזו עברו ממקום למקום, ומבלי שיפרעו להם ושיקומו נגדם הצליחו להרוג את כל תושבי העיר. ה"כלי יקר" מבאר ששמעון ולוי עשו את שעשו בביטחון רב ומבלי לפחד או לחשוש שמא יקומו נגדם העמים שגרים באזור היינו הכנעני והפריזי, כי הרי הם יהודים, שהרי כולם נימולו, ומה להם לעמים לנקום במי שהורג יהודים!....


יחסים דו-ערכיים בפרשה של עימותים
"ויחבקהו ויפל על צוארו וישקהו ויבכו"(בראשית לג, ד)
נסקור בעיוננו זה את רגע הפגישה בין שני האחים.
סיום מפתיע
הם נפגשו, האחים, שתהום כה עמוקה כרויה ביניהם. יעקב, שכאמור חשש מפני פגישה זו, הקדים ושלח אליו משלחות פיוס עמוסות מתנות ("ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו?" - בראשית לב, יג. עיין שם פירוט המתנות). גם התפלל לפני האלוקים, שישמרהו מפני חרבו של זה ("הצילני נא מיד אחי? כי ירא אנכי אתו" - שם, יא). ולאור דברי המדרש, אף התכונן למאבק מזויין אם עשיו, הקרב ובא בראש ארבע מאות לוחמים, יכפה עליו את המאבק.
והנה - נפגשו. לאיטם התקרבו זה לעבר זה. והמפתיע התחולל:
"וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפל על צוארו וישקהו ויבכו" (שם לג, ד).
רבות נאמר ונכתב על פסוק זה, ועל המפנה הדרמטי שהתרחש בו. רבות נחקר מובנם של חיבוקים ונשיקות אלו, ונעשו ניסיונות לרדת לעומקם, למסתתר מאחוריהם. האומנם היו בהם הפלת מחיצות האיבה והכרזת "לא עוד מלחמה", או שמא אינם, אלא מעשה הונאה, הבא להרדים את יעקב ולפגום בערנותו, לבל יחשוש ממזימות אחיו?
שתי האפשרויות כאחת, מצאו את ביטויין בדברי חז"ל:
"ויש שדרשו? לומר, שלא נשקו בכל לבו. אמר רבי שמעון בן יוחאי: הלכה היא, בידוע: עשיו שונא ליעקב, אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה, ונשקו בכל לבו" (רש"י לג, ד בשם הספרי).
מחלוקת חכמים. מחלוקת, המנסה לחשוף את צפונות הלב, החבויים מתחת לאיתותי השלום הללו.
אכן, מחלוקת זו הינה - כמקשה אחת - הערכת מצב נכונה. היא מורה לנו על היחס האמביוולנטי של עשיו כלפי יעקב. יחס, הנע בין רצון להשמיד ולהרוג מתוך שנאה כבושה, לבין הכרה בעליונותו הרוחנית והמוסרית של האח הצעיר. עליונות הטומנת בחובה ברכה לכל, גם לו עצמו - לעשיו הבכור. הפסוק מותיר אותנו במכוון בערפל בנקודה זו, כדי שלא ניחפז בהסקת מסקנות לגבי מהות הקירבה, שהתגלתה ברגע הפגישה. שכן, הכל טמון בה. גם הונאה, גם רצון להרדים, גם רגע של רחמים אמיתיים, וגם רגע של פיוס. כן, זוהי הדו ערכיות במלוא הדרה, השולטת מאז ביחסי יעקב-עשיו. מאז ועד היום.
"מאז ועד היום" - הוא המסר החשוב ביותר של פרשתנו:
"? ויש בה (בפרשה) עוד רמז לדורות: כי כל אשר אירע לאבינו עם עשיו אחיו, יארע לנו תמיד עם בני עשיו" (רמב"ן, - בתחילת פרשת וישלח).
ציר הפרשה אינו סובב רק על הפגישה הפרטית של יעקב ועשיו. אין היא רק בבואה לנפתולי יחסיהם האישיים. פרשה זו היא דגם, אב טיפוס לכל אחד מאלפי "המפגשים" בין "יעקב" ו"עשיו" שבהיסטוריה (עמי אירופה מייצגים בתפישת חז"ל את צאצאי עשיו). "מפגשים", שהדו-ערכיות והחשדנות שלטה בהם, ועם רגעי החסד, החיבוקים והנשיקות, שהיו לפרקים שזורים בהם, הרי הצמיחה תוצאות נוראות. חקוקים הדברים בתולדות עמנו ובולטים היטב גם בימינו. ימינו ממש.

על כדי חרס פשוטים והרבה פוטנציאל.
בפרשת השבוע אנו פוגשים ביעקב, כשהוא חוצה את נהר הירדן בכניסתו לארץ ישראל. חוץ מבני משפחתו, המשלחת שלו כוללת גם קבוצה גדולה של משרתים, עדרי צאן, בקר, חמורים וגמלים. לחצות עם כולם את הנהר, היה מבצע לוגיסטי לא פשוט ונצרכה זהירות מיוחדת לשם כך.
יחד עם זאת, לאחר המבצע המסוכן, כאשר כל האנשים והעדרים חצו בשלום, חוזר יעקב לעברו השני של הנהר. "וייוותר יעקב לבדו" (בראשית ל"ב:). מדוע? לאיזו מטרה? הגמרא (חולין דף צ"א ע"א) מספרת שיעקב שכח שם כדי חרס אחדים והוא חזר לעברו השני של הנהר, על מנת לאסוף אותם.
ההסבר הזה לא בדיוק מתקבל על הדעת! אחרי הכל, מדובר ביעקב אבינו, שהיה אדם עשיר מאד! הייתכן שהוא בחר להסתכן ולחצות את הנהר בשנית, רק בכדי להביא כמה כדי חרס זולים ופשוטים?! בהשוואה ניתן לומר, שזה כאילו שביל גייטס חוצה את העיר כולה בשביל להרים מטבע של שקל, שנפל לו מוקדם יותר!
התשובה לכך פשוטה מאד ונפלאה מאד. יעקב בגדלותו, הבין שכל חפץ הקיים ברשותו, ניתן לו מאת בורא עולם, מתוך כוונה נסתרת ולצורך מטרה. לפיכך, לא הייתה כל משמעות לעובדה שכדי החרס היו פשוטים וזולים, עבור יעקב הם היו יקרי ערך. בדומה לכך, גם העולם שלנו מלא בפוטנציאל, שרק מחכה שיבחינו בו.
ערך פנימי
כשהתורה מתארת לנו את סיפור בריאת העולם, אנו רואים שהקב"ה מצווה על האדמה להצמיח יבול ולהוציא מתוכה גם "עץ פרי עושה פרי" (בראשית א':). אבל הפסוק יכול היה לומר זאת בפשטות - "עץ המניב פירות". מדוע בחרה התורה בכפל לשון? מדוע לחזור על המילה "פרי" פעמיים?
הפרשנים מסבירים, שהקב"ה רצה אמנם שהעצים יניבו פירות, אך בנוסף הוא גם רצה שהעץ עצמו (הגזע והענפים) יהיו "בעלי פירות" משלהם. אנו למדים מכך, שהגזע והענפים אינם משמשים רק כאמצעי לשם מטרה גדולה יותר, אלא יש להם גם ערך פנימי משל עצמם.
כך גם לגבי כל דבר שקיים בעולמנו.
הרב עזריאל טאובר מסביר את התפיסה הזו בעזרת מטאפורה. "בואו נאמר שאני צמא, אז אני מבקש מחבר להביא לי מים. הוא מביא לי מים בכוס חד פעמית, ומה אני עושה? אני שותה את המים ומשליך את הכוס לפח האשפה הקרוב.
כעת בואו נדמיין, שאני מתהלך במדבר החם, כמעט גווע בצמא. אני מרים את עיני כלפי השמים ואומר: "ריבונו של עולם, אני הולך למות. אנא עשה שיקרה פה נס, ושלח לי מעט מים!". למרבה הפלא, יורדת מן השמים יד ענקית שמעניקה לי מים בכוס חד פעמית. אז אני שותה את המים... אבל מה אני עושה עם הכוס? אני בטח לא משליך אותה לפח - הרי כוס שהגיעה ישירות מן השמים היא מיוחדת מאד, וראויה להישמר כמזכרת לנס האדיר שקרה לי!
הקב"ה למעשה, יכול היה לשלוח לי את המים בכל דרך שהיא: הוא יכול היה להוריד עלי קצת גשם, או לברוא עבורי נווה מדבר, הוא יכול היה לשלוח "גזלן" עם קיוסק או פשוט לדאוג שלא אהיה צמא יותר. העובדה שהקב"ה בחר לתת לי את המים, דווקא בכוס חד פעמית מוכיחה, שהוא רצה אמנם שאקבל את המים, אבל הוא גם רצה להעניק לי את הכוס."
החיים שלנו מלאים באנשים, רעיונות וחפצים שונים ומשונים, כשלכל דבר בעולם משמעות ומטרה מיוחדות משלו, שרק מחכות לצאת ולהתגלות.
להיות צדיק
כולנו מכירים את המושג "צדיק" - אדם שלא חוטא. אבל מהי ההגדרה המדויקת לכך? האם אלו המעשים הטובים שהוא עושה שהופכים אותו לכזה? או אולי התכונות התרומיות שלו? ודאי שכן. אך מה שעושה אותו מיוחד ונעלה כל כך, זו היכולת לראות בכל אדם, חפץ או התרחשות, מסר ישיר מבורא עולם. עבור אדם שכזה, החיים מלאי משמעות וקדושה עצומה.
הרעיון הזה בא לידי ביטוי פעם נוספת בפרשת השבוע שלנו. לאחר פרידה של 20 שנה, יעקב פוגש את עשו אחיו ובמהלך ההכרות המחודשת, כל אחד מהם מתאר באוזני אחיו את מצבו הכלכלי, עשו אומר: "יש לי רב [הרבה]", ויעקב אומר: "יש לי כל [הכל]" (בראשית ל"ג:).
ההבדל ביניהם לכאורה סמוי מן העין, אך למעשה הוא מהותי ביותר. עשו אומר: "יש לי רב...", 'אבל ברור לי שהייתי שמח לקבל עוד ועוד!' לעומתו, יעקב אומר: 'בהתאם לכוונתו הנצחית של הקב"ה, יש לי הכל - יש לי כל מה שאני צריך בעולם הזה'. כל דבר שיש לי בידי - הוא מתנה עילאית מהקב"ה וכל דבר מהווה עבורי הזדמנות להתקרב אליו יותר.
חיים חד פעמיים?
בעידן המודרני, קיימת מגיפה נוראית שנקראת "חד פעמיות". כאשר מתקלקל לנו הטוסטר, אנו מייד רצים לקנות חדש. כאשר נקרעת לנו חולצה מסוימת, אנו ממהרים לקנות אחרת במקומה. וכיצד אנו נוהגים במערכות היחסים שלנו? האם לא דבק בהן משהו מאווירת ה"חד פעמיות"? כאשר חיי הנישואים שלנו משעממים אותנו, האין אנו ממהרים להחליפם באחרים?
שימו לב, כיצד תופעת ה"חד פעמיות", משפיעה על כל ערכי החברה בחיינו היומיומיים. ומה ביחס לטיפוח ושימור הסביבה שבה אנו חיים? והרבה יותר קריטי מזה, מה לגבי עולם הפשע והאלימות?
בספר דברים (כ':כט) התורה אוסרת עלינו לעקור עצי פרי. האיסור הזה הוא רק חלק מהאיסור הרחב יותר, המתנגד לבזבזנות והשחתת רכוש ומזון - איסור "בל תשחית". בדיוק כפי שהיה בגן עדן, עצי הפרי מייצגים את כל הדברים שיש להם משמעות וערך פנימי. עקרון זה נכון לגבי החיים בכללותם.
העניקו חשיבות לכל מה שנמצא ברשותכם. הכישורים שלכם, הרעיונות שלכם, החברים, המשאבים. נסו למצוא את המשמעות והערך הפנימי בכל דבר. היו אסירי תודה על כל מה שיש בבעלותכם. אל תמהרו להשליך לאשפה את מה שמתקלקל, נסו ללמוד מכך משהו על עצמכם. מה דורש תיקון? נסו לראות כיצד החיים מתנהלים בדיוק כפי שהם אמורים להיות, ואז תזכו לממש, את מלוא היופי הפנימי והפוטנציאל השלם, של כל רגע בחייכם.


אדישות מול מאמץ
החכמה לעצל, כאור לעיוור.
אם רק היו לי כמה שקלים הייתי קונה בהם כרטיס לוטו... ואז, אם הייתי זוכה בהגרלה, הייתי מציע מועמדות לראשות הממשלה... ואם אני אנצח בבחירות... (וזה מה שאעשה אם אזכה בלוטו בכסף שהלוואי שיהיה לי), אז אוכל לפתור סוף סוף את כל בעיות העולם. אבל אוף, כמה חבל לי, ואיזה הפסד לעולם, שאין לי אפילו שקל אחד.
מה יכול לעשות אדם יחיד כדי לתקן את העולם? האם לא נראה שהחברה קובעת את גבולות ההשפעה של כל פרט? עם כל הביורוקרטיה והרשויות הממשלתיות, מה יכול אדם אחד לעשות לגבי מרוץ החימוש, העוני או רמת הפשיעה? נראה חסר טעם להיאבק בעולם כל כך מורכב ומאורגן.
אולי זה באמת כך. אבל עם כל זאת, המעשים הגדולים באמת בהיסטוריה לא הושגו על ידי ממשלות ואימפריות, אלא על ידי אנשים בודדים, בדיוק כמוך וכמוני. איינשטיין, רוטשילד, הרצל, שמעון ויזנטל. איך הם עשו את זה?
"טוב", אתה אומר, "אלה אנשים גדולים באמת, אבל אני סתם אדם פשוט. מה אני יכול לעשות?"
תעשיית הסרטים של הוליווד עשתה לנו שירות דוב. היא גרמה לנו להאמין שגדולי העולם עשויים מחומר שונה מאשר סתם בשר ודם. פול ניומן מעולם לא טעה במספר. ג'ק ניקולסון מעולם לא הלך לאיבוד. לרוברט רדפורד מעולם לא היה כתם על העניבה.
נוכל לעשות יותר מאשר לנסות, אם רק ננסה
חוסר-אמונה הוא אופיום להמונים. "מה אני יכול לעשות?" הוא כרטיס הביקור שלו.
"מה אני יכול לעשות?" זו סתם שאלה רטורית. מי ששואל אותה לא מחפש תשובות והצעות. המשמעות האמיתית של השאלה היא: "תראו את המציאות, אל תהיו נאיביים, אנשים כמונו לא יכולים לעשות כלום."
למה אותם אנשים, שהם מומחים כשמדובר בפרנסה, הופכים להיות "כלומניקים" כשמדובר בפתרון בעיות בקהילה, בדילמות חברתיות, או בקשיים האישיים שלהם עצמם?
העולם עשוי, או עשוי שלא, להגיע לאיחוד גלובלי, אבל ניצוץ הייחודיות שזרח פעם, הניצוץ שהצמיח את גדולי ההיסטוריה, דעך. אנחנו חיים בתקופת "אני לא יכול" משעממת!
אמונתו של יעקב
היהדות אומרת שלא המחשבים הם אלה שיצמיחו דור חדש של מנהיגים חושבים, אלא אמונה באלוקים שדורש מאיתנו לנסות.
בפרשת השבוע הזה, מתכונן יעקב למפגש עם צבאו המאיים של עשיו (ר' בראשית ל"ב, ד'-כ"ד). יעקב נערך למלחמה, הוא מתפלל וגם יוזם פעולה מתוחכמת: הוא משחד את עשיו שלא להילחם בו, בכך שהוא שולח אליו 'עדרים' של עבדים נושאי מתנות. הוא לא שולח מתנה אחת גדולה, אלא מנסה לשבור את שנאתו של אחיו באמצעות זרם מתמשך של מתנות. לב האדם מתקשה לשנוא מישהו שטוב כלפיו לאורך זמן. קל לנפנף גילוי בודד של נדיבות, אבל לנתינה המתמשכת של יעקב חייבת להיות השפעה עמוקה.
ובכן, אם ליעקב הייתה תוכנית כל כך מוצלחת, לשם מה הוא צריך גם להתפלל? ואם הוא התפלל, למה הוא היה צריך לעבוד קשה וגם לפזר מנכסיו? יעקב יודע שאם הוא ינסה, הקב"ה יעזור. יש הרבה יותר סיכויים שהאדם המאמין שמתפלל לאלוקיו יהיה אקטיביסט, מאשר האתאיסט. מי שמאמין שהאלוקים לצדו, ושאם רק ישתדל ה' כבר יעזור לו, יהיה נכון לצאת לכל קרב.
ההשתדלות הדרושה
מתוך כך מתעוררת שאלה נוספת: אפשר להבין שהאלוקים מבקש מאיתנו לעשות איזושהי השתדלות סמלית, אבל אם התוצאה מונחת בכל מקרה בידיו של האלוקים, למה אנחנו צריכים לעשות השתדלות מלאה, עם תוכניות ותכנונים מתוחכמים?
כדי לענות על השאלה, אנחנו צריכים להבין קודם כל מעט מהפילוסופיה הבסיסית של היהדות. האלוקים, לגבי זה שמאמין בו באמת, הוא לא רק זה שמציל אותו בזמני צרה ומצוקה. הוא גם זה שמכניס אותנו למצבים האלה מלכתחילה!
אם אנחנו מוכנסים למצב סכנה, מוטל עלינו להשתמש בכל הכלים שעומדים לרשותנו כדי לצאת ממנו. אל מול אריה שואג, דע שהאלוקים אשר העמיד את האריה מולך הוא זה שנתן לך את האקדח. הוא רוצה שאתה תפתור את הבעיה. לכן, כשיעקב עמד מול הבעיה מטילת האימה בדמות צבאו המתקרב של עשיו, הוא ידע שהאלוקים הכניס אותו לסיטואציה הזאת, כדי שהוא ימצא דרך להיחלץ ממנה.
שיטפון בעיירה
הי?ה הייתה עיירה קטנה שהנהר הסמוך אליה עלה על גדותיו והציף אותה. כשמפלס המים החל לעלות, נסעו ברחובות אנשי כוחות ההצלה, וקראו לאנשים לפנות את בתיהם.
אדם אחד בשם יונה סרב לעזוב. "אני מחכה שהאלוקים יציל אותי", הוא אמר.
שעה לאחר מכן, כשהשטפונות רק התגברו, נאלץ יונה לעלות לקומה השנייה בביתו. בשלב זה עברה שם סירה, והחותרים בה קראו לו: "יונה, בוא תעלה על הסיפון, באנו להציל אותך!"
"אין צורך", הוא אמר, "אני מחכה שהאלוקים יציל אותי".
שעה לאחר מכן ישב יונה כבר על הגג, ורק זמן קצר נותר עד שגם מפלט אחרון זה יוצף במים. מסוק עצר מעליו ושילשל לעברו סולם. "לא תודה", אמר יונה, "אני מחכה שהאלוקים יציל אותי".
המים המשיכו לגאות ולא חלף זמן רב עד שיונה נסחף וטבע. הוא הגיע לשמים נרגז מאוד, ודרש לשוחח מיד עם האלוקים. "אני בטחתי בך", הוא אמר בכעס לאלוקים, "ואתה לא הצלת אותי?!"
"מה זאת אומרת לא הצלתי אותך?" ענה לו האלוקים, "ומי לדעתך שלח אליך רכב הצלה, סירה ובסוף אפילו מסוק?!"

? יעקב אבינו שב לארץ אבותיו, לשוב ולפגוש את אביו הצדיק והנה דווח לו שעשיו אחיו הולך לקראתו,
וארבע מאות איש עימו. נחרד יעקב אבינו, "וירא יעקב מאוד, ויצר לו" אומרים חז"ל שיעקב אבינו אמר - שמא תעמוד לעשיו זכות כיבוד אב ואם וזכות ישוב ארץ ישראל, שחסרו לי עשרים ושתים שנים?
אמנם, עשיו מלא וגדוש בעבירות נוראות. אבל, חושב יעקב, גם אני איני מושלם... האומנם יש מה להשוות?
דומה שמשלו של הבן איש חי זצ"ל ימחיש את ההבדל: משל לאדם שביקר בבית האסורים, וראה שם אסיר הנהנה מתנאים משופרים. תמה, והסבירו לו שזהו סוחר הגון תם וישר שהסתבך בעסקיו, והנושים הגישו נגדו תביעה לשלם את חובותיו. לפיכך כלאוהו עד לדיון בעניינו, וכאשר השופט ייווכח שאכן אין לו במה לשלם הוא ישוחרר ויוכרז כפושט רגל, ואז יתאפשר לו לשקם את עסקיו מחדש.
שמע המבקר, והשתומם: האומנם כן הוא? אדם שלווה כספים ואין לו במה לפרוע את ההלוואות, נאסר לזמן קצר ומשוחרר? אם כן, יעשה גם הוא כך, ויראה את עולמו בחייו!
מה עשה? לווה כספים מכל הבא ליד, קנה סחורות בהקפה ומכרן בחצי המחיר, ובזבז את כל הכסף בהילולות וחינגאות עד לפרוטה האחרונה - אבל דאג שעל כל דבר יקבל קבלה.
באו הנושים ודרשו את כספם. השיב: "אין לי, ברצוני להכריז על פשיטת רגל". תבעוהו לדין.
אמר לשופט: "אין לך ברירה עליך לשחררני! ראה, כל את כל הוני הוצאתי על מסיבות ומותרות, יש לי קבלה על כל דבר!"
חרה אפו של השופט, והורה להלקותו בכיכר העיר ולחבשו בצינוק. צעק הלה: היכן הצדק? הרי אותו סוחר הוצא לחופשי!
ענהו השופט מושחת שכמוך! הלה הסתבך שלא בטובתו, בעל כורחו. אבל אתה עשית זאת מרצונך ובכוונה תחילה!...
הוא הדין כאן: יעקב אבינו ברח מפני עשיו, ובעל כורחו יצא מארץ ישראל ומבית הוריו. אבל עשיו הרשע - מי הכריחו לחטוא? יקבל את עונשו במלאו!!! (מעיין השבוע) ונוכל ליישם דברים אלו גם לגבינו, אם בלחץ היום יומי ובגלל התחייבויות של פרנסה, משכנתא.... אין באפשרותנו ללמוד במשך כל שעות היום, הרי אנו לא עובדים במשך כל ה24 שעות הרי נוכל "לתת" להקב"ה בורא העולם שעה אחת "בשבילו" - שעה אחת שנבוא להשתתף בשיעור תורה, תאמרו אנו עובדים בשתי משמרות רצים מעבודה לעבודה כדי להחיות את נפש ילדנו, או שלקחנו גם "משכנתא משלימה" וכן הלוואות נוספות ואנו חייבים לעמוד בהתחייבות שלנו כלפי הבנק, הנושים וכ"ו מה נאמר לגבי סוף השבוע, שבת קודש? הרי בשבת קודש אין אנו עובדים? איננו גם יכולים לחשוב על העבודות שעלינו לעשות בשבוע הבא! הרי מרן הבית יוסף פסק הלכה למעשה (או"ח סימן רפ"ח, והובאו דבריו ברמ"א רצ ב.) שהעוסקים במלאכה בכל השבוע גדולה יותר חובתם לעסוק בתורה בשבת!


"וירא יעקב מאוד ויצר לו ויחץ את העם אשר אתו ואת הצאן ואת הבקר והגמלים לשני מחנות" (ל"ב ח')
רש"י אומר: "וירא - שמא יהרג ויצר לו - אם יהרוג הוא את אחרים". ולכאורה יש להבין הרי "הבא להורגך השכם להורגו" ועשיו הרי בא להלחם בו עם ארבע מאות איש! אם כן למה יעקב מפחד שמא יהרוג את עשיו?
מי זה "אחרים"? כאשר כתוב בש"ס "אחרים" מתכונים לרבי מאיר. במסכת גיטין בדף נ"ו ע"א מסופר על נירון קיסר שבא להלחם בירושלים ופגש בילד ובקש ממנו: "פסוק לי פסוקך". ענה הילד: "ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל". אמר נירון קיסר לעצמו: "הקב"ה רוצה שאני אחריב לו את הבית, ואחרי כן אני אצטרך לשלם את המחיר". מה עשה? הלך והתגייר ויצא ממנו רבי מאיר! ומזה פחד יעקב, שמא יהרוג הוא את עשיו, ולא יצא ממנו רבי מאיר! (שמא יהרוג הוא את "אחרים").
? "ויקרא את שמו ישראל" (לה י)
האר"י הקדוש כתב, שישראל הוא שם כללי, השם בו הוכתר העם כולו, ונכללו בו כל האבות וכל האמהות!
י - יצחק, יעקב
ש - שרה
ר - רחל, רבקה
א - אברהם
ל - לאה